בדרך הגדולה. "ענבלים במרעה ושריקות "ושדה בזהב עד ערב. דומיית בארות ירוקות, "מרחבים שלי ודרך. העצים שעלו מן הטל, "נוצצים כזכוכית ומתכת. להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל "ואמות ואוסיף ללכת." הפתיחה המרהיבה הזאת הופכת את תמונת הנוף למודעות חריפה מאוד לחלופיות של הזמן. הרעש הגדול של המראה והזהב של השקיעה יהיו כך רק עד הערב. ואחרי מימד העור והזמן פתאום יוצר שקט. יחסים בין החלק הראשון של הבית לחלקו השני הם של רעש ודממה. "דומיית בארות ירוקות", פתאום הכניסה היא פנימה, אל תוך האדמה ולבארות. אחר כך שוב פתיחה, מרחבים ודרך. אנחנו שמים לב גם כמה המישור האלגותי כאן מארגן את הכל בסוף בתמונה אחת גדולה שבמרכזה דרך, והיא שלי. שוב הדובר הזה הוא הלך. עכשיו בא בית שבו נמצא אחד הרעיונות שנתן אלתרמן לתרבות והתרבות הזאת לא עזבה אותו במשך דור שלם. אחרי התמונה הזאת של העצים העולים מן הטל, כמו הרוחצת של שיר השירים, והם נוצצים באופן כל כך מפתיע כזכוכית ומתכת ופתאום מחריז "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל. ואמות ואוסיף ללכת." ברור שכאן זה לא יותר מאשר איזו הכרזה נלהבת מאוד של מי שכל כך מאושר מן היפה שבחיים האלה ומהיכולת לחוש אותם ולנוע ולנשום, שהוא נשבע שהוא למרות מותו ימשיך ללכת. אלא שכאן אלתרמן יוצר אותו יצור שהוא בעצמו אחר כך הולך ובונה אותו כדמות פעילה. בפואמה "שמחת עניים" שמיד נציץ בה, והוא המת החי מישהו שהוא מת וממשיך ללכת. משום שזאת המחשבה על האדם בתוך חייו שאלתרמן רוצה ליצור אותה כאן, מחשבה שרואה את החיים גם מעבר לגבולם, משהו במימד הזה הוא ההשלמה למה שנאמר עד כאן, על כוכבים בחוץ. בנוסף למחשבה על הכניסה אל הלא מודע באמצעות הסמלים האדירים והאי מובנות הראשונית שלהם ובנוסף לתנועה החריפה הזאתי בין המשקל המרדים כמעט ומצד שני המרהיב, נוספת כאן איזו הרגשה שהאדם כאן נמצא במישור שהוא לא מקבל את המוות והנקודה הזאת של קיומו של המוות ואי קבלותו היא המימד החשוב מאוד, שדרכו אלתרמן מקבל חלק מן הכוח הגדול הזה. המחשבה שהמתים והחיים נמצאים באיזו אחווה גדולה. אפשר לומר אולי שמתוך שלל הגאוניות של המשורר הזה זאת המפתיעה ואולי גם העמוקה ביותר. משום שהמגע שלו ביסוד המוות הוא הדבר, אני חושב שקבע אותו כאיזה מין ערב, כאיזה מן נאמן עמוק, בנוסח של ביאליק היה בדורו לדור הזה, הדור שבמרכזו עומדת מלחמת העולם השנייה ואחר כך מלחמת השחרור.
