השיר האחרון של זך, יהיה מתוך ספר מאוחר יותר "אנטי מחיקון". שבו הוא מטפל בצורה חדשה במיתוס של עוף החול. הפניקס. השיר הוא "לקום מתוך האפר". כותרתו היא "לקום מתוך האפר", והשיר מתחיל מיד כהמשכו של המשפט הזה. "לקום מתוך האפר הוא מבצע מסובך. "רק ציפור אחת מסוגלת לכך ואף אותה לא ראה איש. "התנאי המוקדם הוא כמובן אפר. "רמץ, או אפר קר. אפר של סיגריות, כמעט כל דבר. "בהעדר אפר יצלחו גם שברים, טיח מתפורר, התמוטטות כללית "עזובה. כל דבר אנטי ביולוגי, אנטי אקולוגי. "תנאי נוסף הוא היכולת לקום. "ולעמוד שוב על רגליך לאחר הנפילה. אף הוא מבצע בזירת האגרוף. "הניקוד הוא כבר לחובתך, הסיכוי לניצחון קלוש. "אפילו חסידיך כבר פונים לך עורף, מתחילים לחשוב על הבית "ועל סעודה מאוחרת. בנערותי הכרתי אדם שקם מן האפר. "כן, הוא היה מסוגל לזה. כל יום ראשון בשבוע "מן האפר של שישבת, וכל יום שישי מן האפר של ימות החול. "כאלה יש מעט. מעין אומן קימה על משקל אומן התענית של קפקא. "אבל לעומת כל אדם שקם, הכרתי כמה וכמה שלא. "מהם שנשרפו באש קטנה יומיומית. "מעין אש פתיליה או פרימוס, ומהם בהתלקחות פתאומית "כמו מדורה או אש קוצים מלווה צופרים ואמבולנסים. "ואין כאן שום הבדל בין גברים לנשים. "החזיר הגברי השובניסטי מתלקח כמו מיטב הנקבות. "המין החלש. כמו שאין הבדל בין הגילים. "יש הנשרפים בגיל צעיר ויש בגיל מתקדם. אין אדם שאין לו שעה. "ואין גם הבדלים מקצועיים. גם פועלים מתלקחים. "ממש כמו פקידים ואנשי המקצועות החופשיים. זאת "על אף השמועה שהם חסיני אש יותר". "רק מעטים מהם יקומו לתחיה או על רגליהם. "וזו אינה סיבה ליאוש. אדרבה, על כל "אדרבה, כל צפר מצוי יעיד על כך. "עוף החול אינו יצור מיתולוגי. "הוא מצוי כאן עימנו, אבל הוא נדיר". השיר הזה כתוב בשורות שאינן דומות זו לזו. חלקן ארוכות מאוד חלקן נשמעות כמעט כמו דיבור פרוזאי. המימד השירי שלו הוא מרומז. יש לו נקודות שבהן יש התחרזויות כאלה. פתאום הוא פועל בריתמוס מאוד מאוד מפתה. מצד שני הוא רוצה להישמע כמו דיבור. הוא רוצה להיכנס אל תוך מימד של שיחה. יש לו אפילו רגע של סלנג ממש. כן, נגיד "האפר של שישבת". כלומר לא שישי שבת אפילו. וגם המושג שישי שבת הוא חלק מהסלנג הישראלי. אבל בעיקר אותו מימד שבו השיר הופך לאיזה הרהור על אודות החיים. ושוב על שאלת החיים והמוות. הלקום והלמות. ועל היכולת לקום. זך הופך אותה ליכולת מאוד מעניינת. להתבונן בכל תהליך החיים, איזו התמודדות שמזכירה חיים ומוות. והאדם הפלאי שהוא זוכר בילדותו הפך את כל הריתמוס של השבוע, גם את סוף השבוע וגם סוף השבוע עצמו. ובעצם כל דבר, אולי אפילו כל רגע, לאיזה מחזור של קימה ותחיה. עכשיו המחשבה על קימה ותחיה בתוך השיר הזה הופכת מדבר מיתולגי לדבר ארצי, ומדבר ארצי מחדש לדבר מיתולוגי. אותו מעגל כל כך אופייני לשיר כמו "רגע אחד", מופיע כאן בדרך אחרת. המיתולוגי כלומר, עוף החול, והיכולת הפלאית לקום מתוך האפר. ולהפוך את האפר לאיזשהו אירוע שאנחנו צריכים להבין אותו בהרבה מאוד מימדים. את זה מפתח זך. כלומר, זהו פיתוח. השיר הזה כל כולו הוא פיתוח של סמל מיתולוגי. והכנסה של הסמל הזה אל תוך החיים, בתוך מימד קיומי. יש לזך, פה ושם, וזה אחד המקומות האופיינים שבהם הוא מכניס את המימד המטאפיזי אל תוך אירועי החיים הארצייים ביותר. בעוצמה מודעת לגמרי. כלומר זה הרעיון שאותו הוא בא לבנות. השיר איננו נמצא במימד הפילוסופי מעצם טיבו. אלא ברגע מסוים הוא הורס דווקא את המימד הזה. וההרס של הדבר הזה יוצר אחר כך, בעצם השיר עצמו, איזה מין אירוע שאפשר לומר עליו שהוא תחיית עוף החול. אני חושב שהסמל של עוף החול הוא עקרוני לגבי שירת זך. והוא מסמל אותה בכל מהלכיה. איזו הרגשה שהתנועה המודרניסטית שלו באה לפורר משהו. להביא אותו אל מותו. אבל אז דווקא באמצעות הדבר הזה באיזו מין תנועה שמזכירה הפיכת גרב. הדבר בשיא כליונו הוא פתח לאיזה תחיה של אותו דבר עצמו. ושאחד מתחייב מתוך השני. אני חושב שזך לא במקרה הפך לדובר העיקרי של הדור, באותו מובן מנהיגותי. משום שהוא משורר פילוסופי באיזשהו אופן המימד שבו שירתו נמצאת הוא יותר מימד לא של מלומדות אלא של הגות. השיר הזה תמיד נמצא באיזה מישור שבו האדם בתור מרכז של הגות עכשווית בזיקה לאפשרויות המטאפיזיות שלו מתמודד הן עם מימדיו האינסופיים של האדם החושב, ומצד שני עם הגבול, עם הכיליון ועם העדר היכולת לא לקבל את העולם הזה כנתון מחייב מאוד. המציאות, המציאות שמאחורי שאלת המטאפיזי, היא עכשיו שאלה אחרת לגמרי. אני חושב שבשלושת, בין שלושת המשוררים שדיברנו עליהם היום אולי נכון להגיד על זך שהוא חילוני.
